מפגש ראש חודש אצל דותן בטבעון | דותן שלמה פלג
השבוע חלמתי שאני שומע שיר בקולה של אמי ז"ל.
כמה אהבתי לשמוע את קולה בתור ילד בקיבוץ. שיריה היו ריצודי אור בחשיכה. היא נהגה לשיר עבורי שירי ערש בזמן ההשכבה בחדר הילדים, בטרם השאירה אותי שם מדי לילה להתמודד לבד עם פחדי הלילה. לאחר לכתה שומרת הלילה היתה מכבה את האור ופוקדת על הילדים שעוד נשארו ערים לעצום עיניים ולהסתובב אל הקיר. דמיינתי אז שאני שומע בתוכי את קולה המרגיע, המלטף, בעודי מנסה להחניק את דמעותי ולהירדם.
כשהתעוררתי, נזכרתי כמה אהבתי את קולה. וזה היה נפלא לחוש זאת שוב, את האהבה למשמע קולה.
התגעגעתי למקום הזה בליבי, ששואב נחמה ואהבה מקולה של אמי. כי כבר שנים לא חשתי זאת. משום שבשנים האחרונות, ליבי היה מתכווץ ונחמץ למשמע קולה. מאז שחזרתי בתשובה, השיח ביני לבין אמי הפך צורם. מצאתי את עצמי מצדו השני של המתרס. כשניסיתי לשתף אותה בחווית האור שאני מוצא בתורה ובדברי חז"ל, שמעתי ממנה את ההתנגדות שלה לחושך שהיא רואה בדת.
בישראל החצויה בפלגנות וקרעים חברתיים, מצאתי עצמי עיתים בודד מאוד במסע התשובה שלי. בקרב חברי, ומשפחתי, נשארתי לבד. בעברי כקיבוצניק , כטייס, כסטרטאפיסט, שורשי נטועים עמוק במחנה החילוני ליברלי. מבחינתם, עברתי צד. למחנה הלא נכון.
ככל שמסע התשובה שלי העמיק והיכה שורשים בקדושת ישראל, קדושת התורה וקדושת הארץ, גיליתי בכאב עד כמה המחנה ממנו באתי אינו סבלני למשמע דיבורים על אהבת השם, יראת השם, והתורה הקדושה.
ולכן, עבורי, המפגשים עם בעלי תשובה נוספים הם כמים צוננים בלב מדבר. ברגעים אלו אני לא מותקף בשל אמונתי ובשל בחירותי, וליבי נפתח. כשנוצרים רגעי אמת וקרבה של שיתוף, אני מזהה את אותם הקשיים שאני חווה במסעי מהדהדים גם ממסעות התשובה של אחרים. רגעים אלו הפכו עבורי ללימוד התורה במובנה העמוק ביותר.
ולכן, החלתי גם ליזום יותר מפגשים כאלו. כמו המפגש בחצר ביתי בראש חודש אב (מאז כבר התקיים עוד מפגש נפלא לראש חודש אלול), אליו הזמנתי בעלי תשובה אותם פגשתי במניינים שונים בבתי כנסת שונים מרחבי הישוב שלנו. לאחר סיומה של מלחמת עם כלביא, חשתי צורך לעשות מפגש רחב יותר, לסעודת הודיה. ולמפגש באו בעלי תשובה שחלקם לא הכירו אלו את אלו.
לא אנסה לתאר אפילו כמה שמחה ואהבה חשנו כולנו באותו המפגש.
רק אשתף ששמענו כולנו אותו ערב מפי רבים מהמשתתפים קריאות כמו
"איזה נהדר להיפגש ככה יחד",
"איך זה שלא הכרנו ונפגשנו עד היום",
"צריך להיפגש ככה יותר",
"בואו נפגש שוב גם בראש חודש הבא",
"תודה למארח, בואו נתרום כולנו יחד שתמיד נוכל להתארח ככה",
"איזה מרגש לשמוע דיבורים של אמת".
למחרת המפגש קמתי בתחושה מרוממת. חברים עוד שלחו הודעות מחזקות ומשמחות בהם תיארו עד כמה המיפגש היה משמעותי עבורם.
פנתה אלי אשתו של חבר וביקשה שאשתף אתכם, קוראי 'ביחד', בחוית המפגש. והדבר אליו שמתי לב שהחבר אמנם תכנן להגיע למפגש, אבל בסוף לא הצליח להגיע (למפגש הראשון 🙂
ומדוע זה מענין? כי הדים מחווית המפגש היגיעו אליו, נגעו בליבו, והוא אפילו סיפר למנכ"ל 'ביחד' אודות המפגש הזה.
ללמדנו שגם אם אנו עושים מעשה קטן, ופשוט לכאורה, של לאפשר לבעלי תשובה להיפגש ולהיות ביחד, אי אפשר לדעת עד היכן יגיע המפגש הזה ללבבות נוספים.
מאחל לכם בעלי התשובה להמשיך במסעכם, תוך קשב רב לקול הפנימי המנחה את נשמתכם, וכבוד רב לכל הנשמות שמסביבכם. ותזכו לעוד רגעים של ביחד. ואם צריך, תהיו אתם היוזמים.