ניוזלטר כסליו · ביחד

וורי וורי ביוטיפול

אמיליה עמרהאמיליה עמרה

לא נולדתי עם חצאית, לא נולדתי עם שרוולים שמכסים את המרפקים ולא עם צווארון עד לגרון. נולדתי עם קול שמנעים לנשים את החיים, עם ארון מלא צבעים, נעליים מיוחדות שרק לי היה אומץ לנעול.

וורי וורי ביוטיפול

כשהתחלתי לגלות את האמת, אמרתי לעצמי: ״עד השיער! אותו אני לא מתכוונת לכסות״. לא רציתי שהצניעות תיקח לי משהו. תיקח אותי ממני.

ופחדתי. באמת פחדתי.

וכשהגיעה התובנה שכמו שהשבת לא ויתרה עליי כך גם הכסות ממש לא תוותר עליי, כיסיתי את השיער. שמתי מטפחת. פחדתי, אבל לא וויתרתי.

והשם מביא חיזוקים במקומות הכי לא צפויים…

טיילתי בחו״ל, עם כסות נאה, עם חצאית ארוכה, עם כל מה שחשבתי שיעלים אותי מעצמי ודווקא שם פתאם עוצרים אותי ברחוב, ולא פעם אחת… כמה פעמים! נשים מתוקות – גויות, פשוט עומדות ואומרות: ״וואו, איי לייק יור ביוטיפול סטייל״.

עמדתי שם ולא הבנתי. אני? עם המטפחת? עם השרוול הארוך? ״ביוטיפול״? טנק יו… לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לגלות שיש בי אור שאני לא רואה, כתר שעוטף את הנשמה והוא קיים ונגלה.

זכיתי להקים בית שני ואני גרה היום בשכונה חרדית, נוף אנושי שהיה לי זר עד לא מזמן. ריחות הפרשת חלה ביום חמישי וכרוז של יום שישי בניגון ״שלום עליכם״ במבטא יידיש ואחרי עשר דקות גם מכריז: ״שבת שלום!״

ופתאם שקט, נרות, שבת קודש נכנסה והילדים שלי? עוד לא שם.

מה לעשות שאמא שלהם חזרה להם בתשובה באמצע החיים?

הם באים אלינו לקידוש, הם אוהבים ומכבדים מאוד, אבל הם חיים אחרת, בתרבות מקבילה, ואני כל שבת מחדש, הלב שלי נקרע לשניים.

מצד אחד רוצה שתהיה להם תחושת בית. מצד שני אני גרה במקום שבו כל מבט אומר הכל.

שבת אחת הבן שלי הגיע לפני שבת. חנה ממש ליד בית הכנסת.

ממש לפני כניסת שבת ביקשתי: ״מאמי, תזיז את האוטו למקום אחר רק כדי ש׳נכבד׳״. הוא הנהן.

הוא באמת התכוון, אבל לא הספקנו והשבת נכנסה והאוטו אוי א׳ברוך.

בסיום הסעודה ירדנו למטה, כמה מתפללים מאחרים שיצאו מבית הכנסת עומדים ממש ליד האוטו שלו.

הלב שלי דפק. לא כי פחדתי מהם, פחדתי עליו. פחדתי שמישהו יגיד לו מילה שתפגע בו. פחדתי שזה יגרום לו להרגיש שהוא לא רצוי. פחדתי שתהיה לו הצדקה לצודד בערוצי התבהלה. הוא לא אשם שאמא שלו גרה ב״שכונה כזו״… אז עשיתי מה שכל אמא לביאה עושה.

ירדתי ועמדתי לידו באומץ וגבורה יהודית שרק בעלות תשובה מכירות, רק כדי שיראו שזה הבן שלי. כדי שידעו שיש פה אמא עם כסות ושמלה ארוכה עד צוואר, שאוהבת ללא תנאי את הבן שלה שהולך בשבת עם ג׳ינס, עגיל ומפתח לאוטו.

וכמו בהצגה, נקודת תפנית יצרה את הדרמה, הוא התניע וגילה שיש פנצ׳ר בגלגל… בשבת…. ליד בית הכנסת… מול השכנים והמתפללים.

אם זה לא היה עצוב, זה היה.. מצחיק.

איזו אירוניה, איך הקדוש ברוך הוא שולח לנו בטובו אתגרים בדיוק במקום הכי רגיש.

ועכשיו ליל שבת קודש! אפילו להגיד לו מה לעשות אני לא יכולה, והוא מבין ולא דורש דבר.

ברקע ילדים קוראים ״שאבעס״ והמתפללים מסתכלים אחד על השני במבטי ניצחון ואני רק אומרת: ״נכון, שבת, אסור לנסוע בשבת, אבל זה הבן שלי״.

והוא מוציא את הג׳ק מהבגאז׳, מנסה להבין איך להרים איתו את הגלגל, קופץ עליו בקפיצות מדודות וברקע ״שאבעס! שאבעס!״

ואני רק מסתכלת ובלי מילים אומרת:

אתם צודקים אתם כל כך צודקים: זה שבת. אבל זה הבן שלי…

פשוט ישבתי שם, על המדרכה, מתפללת. אמא שלא יכולה לגעת, אבל גם לא מפחדת להראות שזה הבן שלי ולאט לאט אני מרגישה איך משהו גואה בי.

לא כעס. לא עלבון. עולה בי כאב וגם גאווה.

אני מבינה את שני הצדדים. אני מבינה את הילדים האלה שגדלו על שמירת שבת ורואים משהו שהם בכלל לא מכירים ולא מבינים איך מישהו עושה משהו שהוא אסור בתכלית האיסור..

אני מבינה את הבן שלי, שרק רוצה להיכנס לאוטו ולהגיע הביתה לשלום.

אני מבינה אותי, ומרגישה גאווה על הבן שה׳ בחר שיהיה שלי.

קמתי, בהפגנתיות, ואמרתי בקול רך ושקט:

״שאבעס, גוט שאבעס! שבת שלום!״. שקט.

ואז נשמע לפתע קול של אשה, קול של אמא שאומרת בהסכמה ובשלמות:

זה הבן שלך, כולנו יהודים!

אסור בשבת, אבל התחלתי לבכות.

לכל אחד מאיתנו נסללה דרך שרק ה׳ יודע את חשבונותיה ומי אנחנו שנפריע. אנחנו רק צריכים לדאוג לא לצער את ה׳ יתברך וה׳ מצטער כשילדיו בצער. השליחות שלנו זה להיות, לחיות, לשמוח לשמח.

השליחות שלנו זה להבין שכשם שאני לא מסכימה גם הוא לא מסכים וזה בסדר ״להסכים שלא להסכים״ למה לבזבז אנרגיות במסע שכנועים לקבל את דעתי?

די, ה׳ ילחם לנו ואנחנו נחריש.

וכשאנחנו מחרישים אנחנו פתאם שומעים, מקשיבים, מכילים.

אז נכון לא נולדתי עם חצאית ארוכה ושרוולים שמכסים את המרפקים, גם את ה 70 דנייר לקח לי זמן לגרוב, אבל דבר אחד הבנתי:

הכח שה׳ נתן לי לא נמצא רק בבגד שאני לובשת ובמטפחת הפאייטים שאני עוטה.

הכח שלי נמצא ביכולת שלי לשבת על המדרכה בשבת, ליד הבן שלי שמחליף פנצ׳ר לעיני העוברים ושבים שקוראים לעברו ״שאבעס״, ולהגיד לעולם:

זה הבן שלי. ואני גאה בו. לא הייתי מחליפה אותו באף בן אחר בעולם.

ואתם יודעים מה? גם השם לא היה מחליף את הבן שלי באף בן אחר בעולם.