שמי דקלה מיכאל, מנהלת מדרשיית בנות בקריית שמונה, ואני רוצה לשתף אתכם במציאות שבה אנו חיים כיום.

לאחר שנתיים של פינוי, היינו בטוחים שנוכל סוף סוף לחזור לעיר הקטנה, הירוקה והאהובה שלנו, ושיהיה כאן שקט ובטוח. ציפינו לחזור לעיר פורחת ומשגשגת – אך מהר מאוד התבדינו.

העיר התרוקנה מתושביה. כמעט חצי מהתושבים לא שבו. עסקים קורסים ונסגרים כבר בשעות אחר הצהריים, מערכת החינוך מתקשה לגשר על הפערים, ונדמה כאילו הלכנו אחורנית בזמן…

ואם כל זה לא מספיק – הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
“שאגת הארי”.

הטילים כאן נופלים לעיתים עוד לפני שנשמעת אזעקה. ההתראות מאיראן, אזעקות של “צבע אדום”, התרעות על חדירת כלי טיס עוין – וכל זה מצטרף למציאות יומיומית של רעש בלתי פוסק: מסוקים מעל הראש מבוקר עד לילה, קולות הפצצות של צה״ל שמרעידים את קירות הבתים.

המציאות כאן קשה. קשה מאוד.

וגם ברמה הקהילתית – זו טלטלה לא פשוטה. בדיוק כשהתחלנו לשוב לשגרה מבורכת, לבנות מחדש קהילה חמה ומגובשת – שוב הכול התפזר. 

כל אחד מתכנס לביתו, או ליתר דיוק – למקלטו. רבים מהתושבים אף בחרו להתפנות באופן עצמאי לאילת, כדי לקחת נשימה ולהתרענן לכמה ימים, והשיח היומיומי של התושבים הוא אם יחליטו להישאר או לעזוב את העיר לצמיתות .מה שממחיש עד כמה המציאות כאן הפכה שוב למורכבת ובלתי יציבה.

ובאופן אישי…
הפעם אני מרגישה את הקושי בעוצמה גבוהה יותר. בעלי, תומר מיכאל, גויס למילואים מאז ה־07/10 כסמג״ד בגדוד 51 של גולני, ושירת ברצף ללא סבבים – בעזה, בלבנון ושוב בעזה. הוא השתחרר רק לפני כארבעה חודשים, ורק לאחרונה הצליח להתחיל לייצב מחדש את בית הספר. וכעת – שוב נקרא לדגל.

ובתוך כל זה, אני משתדלת להחזיק את הבית, להיות עוגן עבור הילדים, ולהמשיך בעשייה ובשליחות – מתוך אמונה, גם כשלא פשוט.

הפעם הדאגה גדולה יותר. גם בני הגדול, חובש בגדוד 13 של גולני, נמצא בלבנון.

ואני… אני אדם אופטימי. אדם של אמונה.
מאמינה בכל ליבי שהקב״ה מנהל את העולם, ושעם ישראל חזק מכל קושי.

דווקא מתוך המציאות הזו, מתוך הרעש, הפחד וחוסר הוודאות – מתגלה גם משהו אחר:
כוח. אמונה. אחדות.

אנחנו בוטחים בהשם ויודעים שהכול לטובה, גם אם הדרך מורכבת ולא תמיד מובנת.
יש לנו אמונה עמוקה שהאור עוד יתגלה מתוך החושך, ושנזכה לראות ימים של שקט, ביטחון וישועה.

אנחנו כאן. לא מוותרים.
ממשיכים לחנך, לבנות, ולהאמין –
עם ישראל חי