אורות, מעגלים וקו
חג האורות. התורה וחז״לנו מלאים בפסוקים והשוואות בין אור לחושך.

כל בעל ובעלת תשובה יודעים לתאר את תחושת האור. אז כשנדלק המתג הפנימי… הכל האיר. התאהבנו אפילו במוסיקה של הדוסים. הילדים הקטנים עם ה״פאייס״ הקסימו אותנו. חיכינו לשבת כל השבוע. גמענו מרחקים עצומים בבית המדרש. בין מחשבה על אלי אוחנה וחוף הצוק הפצצנו בשאלת רבי עקיבא איגר על הסוגיה והותרנו את הר״מ בהלם.
התחתנו. הבאנו ילדים לעולם והתפללנו תשעה חודשים שיהיו מינימום הרב עובדיה והבבא סאלי זצ״ל.
והם הגיעו… לרוב בצרורות.
בגיל שלוש שלחנו אותם לתלמוד תורה הכי טוב בעולם. ליטאי, חסידי או אולי ספרדי העיקר שיהיה הטוב ביותר.
ואז חווינו הפסקת חשמל ראשונה.
המבט הזה. התחושה שהמנהל או המשגיח העבירו. כל הכבוד שהתקרבתם, עשיתם דרך ואפילו האור מאיר עליכם. אבל אתם לא! לא חלק, בעצם, ״מצטערים, אין מקום!״.
ואז יצאנו בגבורה יהודית, להלחם על המקום לילד שלכם שחלמתם להביא לעולם מתוקן, אתם ערבתם קודקודים ולפעמים זה אפילו הצליח ואם לא, אז לא התייאשתם, המשכתם לחפש נתיב במקום אחר וקצת לחץ על מחלקת השיבוצים בעירייה וגם הספרדי הצליח להכנס פנימה.
אבל המבט, התחושה, הם באמת צדקו… אנחנו לא כמוהם.
רבינו חיים ויטאל ז״ל כותב בהקדמה שרוב דברי האריז״ל והזוהר נסובים על יושר.
סדר. טבלאות אקסל מסודרות. שירים מיוחדים לליל שבת. שירים שלא שרים בליל שבת. כולם סביב לשולחן עם הנרות דולקים על המגש ואין כתמים על החולצה המגוהצת ואצלנו באופן כללי סעודת שבת לא שונה מהותית מארוחת ערב בג׳ונגל עם האריות והפילים.
מתעגלים לנו בציור חיים מקביל. מאירים לנו שני העולמות.
והילדים שנלחמנו לשבץ אותם למוסד המושלם מתבגרים לנו מול העיניים ובואו נודה… לא בדיוק הבבא סאלי או החזון אי״ש הבאים.
זו הפסקת חשמל שניה.
הפעם זו פגיעה בתחנת כוח. לא רואים כלום. חושך.
מנסים לגייס אור. להתנחם. חלקנו נעלבים. אחרי כל מה שעשינו והקרבנו, זה מה שמגיע לנו?
מתפללים. מתפרקים. קמים. נופלים. קמים.
מתחילים לראות את עצמנו דרך הילדים. אורות העין הפנימית מתחדדים. אורות האוזן והפה נכנסים למצב ״ענווה״ אחרי שבירת הכלים.
כעת זה אור אחר לגמרי. מותאם. שפוי. עם ברי סחרוף ברקע.
וב״ה חוזרים לנשום.
אור הוא דבר יחסי. מה שהאיר אתמול כבר לא רלוונטי היום. העוצמות של גנרטורי העל שגייסנו בעבר מתחלפים באנרגיה סולארית מדויקת לנו.
החידוש: אפשר לעבוד את השם לא רק בקו ישר אלא גם במעגל ארוך… למודי טעויות ואכזבה חזרנו לאור הטבעי שלנו. אור רך ומתוק יותר שלא מרצה אף אחד.
הליטאי חזר להיות קצת יותר ישראלי. החסיד חזר לנגן על הגיטרה אהובתו. והספרדי… חזר לחאפלות (כשרות מהדרין), לאווירה ולאורות העמומים. בלב הוא מכוון הכל להשם יתברך.
נצטווינו בחנוכה להדליק נרות. לא מדורה. לא אש ענקית שמכלה הכל.
נרות קטנים. מרגיעי נפש. עצם ההסתכלות עליהם מרפאה את העיניים והלב. 8 נרות שהם הרבה מעל הטבע.
משה כהן