הקול שאיבדתי – והדרך חזרה הביתה | חגית מלכה

בתחילת הדרך שלי בעולם התשובה, לפני בערך 17 שנה, הקשבתי. באמת הקשבתי.
 לרבנית, לרב, למדריכה, לחברות  לכולם היה מה להגיד. כולם רצו לעזור, כולם באו ממקום טוב.
 ורק את הקול שלי השתקתי.

 אמרתי לעצמי: אם זה עובד להם בטח שזה יעבוד גם לי.
 העתקתי מתכונים מוכנים לחיים של תורה, לשלום בית, לחינוך ילדים.
 זה היה נשמע מבטיח, רק שזה לא היה שלי.
 גיליתי שהעתק־הדבק אולי עובד ליום או יומיים, אבל מהר מאוד מגיע הזיוף.
 ואני? לא רציתי להיות זיוף.

 כמובן שאני אוהבת לשמוע עצות טובות והנהגות נכונות, אבל כשאני מסתמכת רק עליהן, זה מרגיש כמו מגדל קלפים התלוי באוויר.
 ועם הזמן הבנתי שזה לא רק הסיפור שלי.

בשיחות עם חברות, במפגשים בקהילה וגם בליווי נשים בדרך התשובה, חוזרת שוב אותה תחושה מוכרת.
הרבה נשים מנסות לאמץ את החיים הנכונים מבחוץ, אבל בפנים הלב מבקש משהו אחר.
הוא רוצה אמת, חיבור חי, מקום שבו הדברים יפגשו את האישיות, את הבית, את הילדים, לא כעותק אלא כיצירה ייחודית.
שהאני שלי יבוא לידי ביטוי. הערכים שחשובים לי לגבי חינוך ילדים, הדברים הטובים שאני לוקחת מהעבר ומהבית של ההורים שלי.

האם את, כבעלת תשובה, מזדהה עם התחושה הזאת?

לפעמים אני שמה לב שדווקא אצל בעלות תשובה היכולת להקשיב לעצמן נחלשה.
לא רק בעניינים רוחניים, אלא גם בשאלות הכי פשוטות של החיים.
מהן החוזקות שלי? במה אני באמת רוצה לעסוק?
התחושה היא שהקול הפנימי כאילו הלך לאיבוד.
עם השנים התרגלנו לחשוב שהמחשבות או הרצונות שלנו לא מספיק נכונים ושיש תמיד מישהו אחר שיודע טוב יותר מאיתנו.

הקש ששבר את הגמל היה כשליוויתי את אבי ז"ל בהתמודדות עם מחלת הסרטן.
השעות הארוכות במחלקה האונקולוגית, ההמתנה, הריחות, המבט בעיניים של החולים -הכל גרם לי להבין משהו פשוט אך עוצמתי.
החיים חולפים מהר מדי בשביל לחיות בזיוף, בשביל להעמיד פנים שאני משהו שהוא לא אני.

אני רוצה לחזור לקול הפנימי שלי
אבל הבת קול הזאת קוראת לנו מידי פעם, לפעמים באירועים משני חיים, ולפעמים סתם במטבח תוך כדי הבישולים.

ואז לאט לאט התחלתי לשאול את עצמי שאלה פשוטה, אולי אפילו קצת מצחיקה.
שאלה שרוב הנשים שוכחות לשאול את עצמן ביום יום ופשוט זזות מכוח האינרציה.

"חגית, מה את צריכה?"

פשוט ככה. באמצע היום, בנינוחות, בשלווה ובסקרנות.
 השאלה הזו הייתה עבורי כמו מפתח קטן שמתחיל לפתוח את ההגנה הזו.
 היא לימדה אותי להתחיל להקשיב לעצמי צעד קטן אחר צעד, בקצב שלי.

 בהתחלה התשובות היו הכי בסיסיות: שקט, כוס קפה, הליכה, שוקולד, שיחת חברה.
אבל עם הזמן, כשהמשכתי לשאול את השאלה הזאת מדי יום, התחילו לעלות רצונות עמוקים יותר:
חופשה, לימוד תורה לעומק, התפתחות אישית ואפילו בגד יוקרתי.

וכתבתי את הצרכים הרוחניים והגשמיים באותה שורה.
כי במסע התשובה לפעמים הצרכים הגשמיים לא מתקבלים באהדה.
אבל אני מאמינה שגם לרצונות הגוף יש מקום.
כך אנחנו נבראנו – גוף ונשמה יחד, ושניהם חלק מאותו מסע.

וכאן זה המקום שלנו לעשות תשובה על תשובה

ולשמוע את קול הנשמה, להקשיב ולהקשיב למה שאני צריכה ומבקשת

כי כשאני בקשב לעצמי אני הופכת לאישה רגועה יותר, שמחה יותר ובעיקר בטוחה יותר.

זה יכול להיות הנהגות מתוקות ומתוקנות שאנחנו מתגעגעות אליהן ורוצות לאמץ מפעם, וכל אחת איפה שזה נוגע בה.
לא מדובר בלברוח לחו"ל ולהיעלם, אלא באיזון מתוקן שמביא טוב, יופי וקדושה.

וכמובן שלא תמיד אפשר לממש הכל כאן ועכשיו.
אבל גיליתי שלפעמים רק להגיד בקול מה אני צריכה – כבר עשה שקט בלב.
כמו אותו ילד קטן באמצע נסיעה בכביש 6 שצועק: "אמא אני חייב שירותים!"
וברגע שאומרים לו "כבר מגיעים לתחנה", הוא נרגע.

אז אני מזמינה גם אותך בצעד קטן קטן.
פעם ביום שאלי את עצמך: "מה אני צריכה עכשיו?"
ואם בא לך, תוכלי אפילו לשים את זה כשעון מעורר באמצע היום.
ברגע שתתחילי לשאול, לאט לאט תתחברי לרצון שלך.
והרצון שלך הוא החיבור העמוק ביותר לקב"ה.

ושם מתחילה תשובה על תשובה.

חגית מלכה
מאמנת נשים במסע תשובה – להתחבר לעומק שבפנים
מוזמנת לשתף, לשאול ולכתוב
MALKAHAGIT777@GMAIL.COM