גליה הנוקד
נולדתי בקיבוץ מאוד חילוני אל תוך מציאות רחוקה וכמעט מנותקת מדרך החיים על פי היהדות.
את שנות ילדותי ונערותי העברתי בקיבוץ חולתה אשר בעמק החולה בין ההרים המקיפים את השדות. מאוד מחוברת לטבע.
בסופו של דבר, החיבור אל הטבע, התגלה כנקודה מכריעה דרכה התקרבתי אל הקודש.
שרידים מאוד סמליים מן העולם הדתי נותרו כעיטור נחמד לאורח החיים הקיבוצי, כגון לבוש לבן בחג השבועות, אפיית חלות בגנים בימי שישי בצהריים וקריאת חלקים נבחרים מתוך ההגדה של פסח בליל הסדר הקיבוצי.
בשנים בהן התבגרתי, החלו האידיאלים שאותם תפשתי כאבן היסוד של החברה הקיבוצית להתפרק. הקיבוץ החל לעבור הפרטה והמבנה הכלכלי השפיע על המבנה החברתי.
תחושתי הייתה שעולם הערכים והאידיאלים המקודשים עליהם חונכתי מותיר אחריו חלל חסר שהתקשה להתמלא.
השנים היו סוף שנות התשעים, דור הניו איג', נירוונה הוציאו את אלבום האנפלגד שלהם, פרנדס עלו לאוויר והחיפוש הרוחני נהיה כמעט טרנד. חנויות עם קטורות ריחנית, אבני קריסטל, ספרים עם משפטי העצמה צצו כמו פטריות אחרי הגשם.
הייתי קוראת, עוד ספר ועוד אחד. אבל החלל לא התמלא. הכל הרגיש לי ליד. רדוד מדי. לא מספק. מנותק מהיום-יום.
מאז שהייתי ילדה נהגתי לצאת את גדר המערכת לשדות המקיפים את הקיבוץ. שם הייתי מתנתקת מעולם שהרגיש מזוהם, מושחת וחסר רוחניות אשר כה השתוקקתי לה. ושם גם גיליתי את ה' יתברך. ממש כמו אברהם אבינו הסתכלתי על שדות נפרשים מלאים בנביטות ירוקות של החיטה הצעירה, ההרים הנשאים, שמים בגווני שקיעה וחשבתי לעצמי- אין מצב שכל זה מתקיים סתם כך. חייב להיות איזה כוח רוחני בתוך כל היופי הזה.
ועם אותו כוח רוחני התחלתי לדבר. בוודאי שבאותה תקופה, עם ג'ינס וגופיה לא עלה על דעתי שאותו אחד קשור באיזשהו קשר קלוש לאלוקים התורני של הדוסים.
השיחות האלו בטבע עם אותו כוח רוחני שלא הצלחתי להגדיר החזיקו אותי לאורך השנים בתוך עולם שהרגיש שהולך ומאבד מהערכיות והרוחניות המתיימרת.
ואז בגיל עשרים פגשתי את רבי נחמן.
הייתי חיילת, מש"קית חינוך לקראת סוף השרות והתגלגל לידי ספר על התבודדות.
פתאום הדבר הזה אותו אני עושה מילדות, לדבר עם ה' בטבע, הדבר הזה שמחזיק אותי בשפיות בעולם הזה, מסתבר כנושא מרכזי שהנהיג רבי נחמן את חסדיו לפני מאתיים שנה ועד היום.
זה היה הפתח דרכו עברתי בין העולמות, הפתח הראשון לראות שהיהדות היא לא משהו שחור ופרימיטיבי מנותק מהרוח, אלא בדיוק להיפף, כי נראה שדווקא שם נמצא הדבר שחיפשתי כל השנים.
ועברתי דרך אותו הפתח.
מה זה עברתי? טסתי בריצה.
תוך יומיים קניתי את הספר "קיצור שולחן ערוך", בנסיעה לבסיס הצבאי קראתי חצי מהספר ובחזור את החצי השני.
תוך שבוע עברתי ממכנסיים לחצאית צבאית, החלפתי את כל המלתחה האישית, ותוך שלושה חודשים נכנסתי למדרשה.
כמו רוב החוזרים בתשובה של אותה תקופה, לפני שניים-שלושה עשורים לא עלה על דעתנו לעשות תשובה באופן אחר.
החרדים היו ערוכים לקלוט אותנו. היו להם מדרשות לחוזרות בתשובה וישיבות לחוזרים.
הם השילמו לנו פערים של שנים בצורה יסודית ומסודרת, הלכה, השקפה…
רק שלא ידענו שביחד עם קבלת עול תורה ומצוות קיבלנו על עצמו מאין "גיור חרדי". ביחד עם הלימוד של הכן והלא ביהדות למדנו בדיקדוק זהה את כל הניואנסים של העולם החרדי. זה הגיע בילט אין עם השבת, הלכות והצניעות.
השלנו מעלינו את החיים הקודמים כמו עור נחש, וביחד עם זאת השלנו עוד דברים רבים שבדיעבד היה ראוי ורצוי לשמור- את החשיבה היצירתיות, האינדיבידואליסטיות שהיא אבן הדרך עליה גדלנו, מודעות עצמית, קשב הלב, מקוריות ועוד ועוד…
"מחלון המדרשה אני רואה תלמידה חדשה, היא הולכת על השביל עם לונג הודי שמצוירים עליו פילים סגולים, קשור מעל ג'ינס עם גופיה כתומה על חולצה ארוכה.
אני יודעת שבעוד רגע היא תיכנס עם המזוודה שלה לבניין, והבנות יקיפו אותה באהבה ובשמחה, ובעוד שבועיים היא תצא ממנו עם חליפה אפורה מכופתרת, גרבי ניילון חומים ונעלי בובה שחורות.
ראיתי את זה קורה כבר עשרות פעמים בשנה וחצי שאני כאן, ופתאום אני נזכרת במגרסת הבשר בקליפ THE WALL של "פינק פלוייד".
אני מאמינה בעולם החרדי, ובכל זאת משהו בלב שלי נצבט על המסדר המכופתר שיוצא מצד אחד, ועל כל הלונגים והצעיפים הצבעוניים שנגרסו עד דק מהצג השני." (מתוך הספר 'כמו שהייתי אז' – גליה הנוקד)
אחרי שנים בתשובה, כמו לרבים מהחוזרים בתשובה, הגיע החלום ושיברו.
לעיתים זה היה חופף למשבר גיל הארבעים, של תחושת החמצת המימוש העצמי והשלכת הרגשות על פניות תורניות שגויות.
עקרת בית שחוקה מגידול ילדים צפופים שהייתה בעברה שחקנית, אמנית או מורה וזנחה הכל בשביל אידיאל חיים שלא באמת תאם לנפשה.
אברך שישב כל היום בכולל והתקיים מקצבה זעומה אשר הביאה לחיי דוחק בעוד שבעברו היה מהנדס או ייזם.
מצאנו עצמנו לא מתואמים עם הנפש.
והשבר היה גדול מנשוא.
ובתוך הכל נוספו מסגרות החינוך לילדים שלנו. שאומנם הם עצמם כבר נולדו לתוך עולם התורה, אך למעשה לא ממש הצליחו להיטמע בו עד הסוף. מסגרות החינוך היו כל כך לא מסנכרנות לחינוך שרצינו להעניק לילדנו שזה היה בבחינת המכה בפטיש להבנות שנחתו בזו אחר זו- שעם כל הרצון הטוב, העולם החרדי הוא לא בדיוק המקום שלנו.
בתחילה הרגשנו אבודים… אם לא החרדים אז מה כן?
אנחנו שהלכנו אחרי הקב"ה 'לארץ לא זרועה'
נעים ונדים בעולם, בלי שורשים, בלי שייכות.
אנחנו בליל של השקפות, בליל של צורות לבוש,
אנחנו זן נדיר.
שוב עמדנו בפנינו אל הלא נודע. ממש כמו שעזבנו את העולם החילוני, רק שהפעם זה היה מפחיד יותר.
ההרגשה הייתה על סף תהום.
לנסות לשים רגל לצעד קדימה ולגלות שבעצם יש שם חלל ריק.
כי בשונה מהתשובה הראשונה של יציאה מהעולם החילוני לדתי, אשר אז היו מקומות מסודרים שיקבלו אותנו. שהידריכו. שיתוו דרך ברורה, הפעם הזו היינו צריכים ליצור את המציאות יש מאין. למלא את החלל מתחת לרגלינו על מנת שיהיה חזק דיו להניח עליו צעד נוסף, ואז עוד צעד, ולהתחיל לצעוד בדרך חדשה.
ליצור בריאה חדשה בעולם במו ידנו. הקצת עייפות. הקצת לאות. כשלצידנו ילדים בגליאים שונים שהוצאנו מהמסגרות המוכרות שהולכים אחרינו מבולבלים ותוהים "לאן?'
כשגם אנחנו לא ידענו בדיוק לאן…
אנחנו, כמו רבים מהחוזרים בתשובה יצאנו למסע חדש.
השלב הראשון היה לעזוב את עיר הקודש צפת. אני שכל חיי גדלתי בתוך הטבע, מהלכת יחפה בשדות הקיבוץ, מחוברת לאדמה, למרחבים… חיפשתי מקום של טבע פראי. לא עוד בניין. לא עוד חדר מדרגות.
הגענו למושב כפר שמאי. מושב שהיה אז ברובו מסורתי, בחלקו חילוני ועם עוד מספר משפחות בודדות של חוזרים בתושבה. הקהילה של החוזרים הייתה מצומצמת מאוד ומנתה אולי עשר משפחות.
אבל מבחינתי האדמה הייתה הכל. המרחבים היו נגישים. ריח האדמה כשרק נפתחת הדלת.
חזרתי לשורשים שלי.
לאט- לאט החלו להגיע עוד משפחות נוספות של חוזרים בתשובה. החלה להיווצר קהילה.
הכנסנו את הילדים לבית חינוך "בראשית" שהייתה ממש בחיתוליה, מסגרת שבאותה תקופה הייתה בתחילת דרכה, מצומצמת, מגששת את הדרך התורנית. ועדיין היה בה את מה שחיפשנו. הרבה טבע ואומנות. חיבור של שמחה ונגינה לתפילה.
כחלק מהבחירות לשוב אל האוצרות שלנו חזרתי לכתוב.
מאז שהייתי נערה תמיד כתבתי. פורסמו דברים שכתבי כמאמרים וקטעים בעלון המקומי, הישובי ובעיתון בית הספר.
כל זה נזנח כמו רבים מהדברים שזנחתי בתחילת התשובה, וכששבתי ללקט את האוצרות שלי
הוצאתי לאור שני ספרים שהפכו לרבי מכר,
הספר הראשון
"כמו שהייתי אז" הוא סיפור התשובה שלי. הרגשתי שמישהו חייב להשמיע את קולנו.
הוא מספר על החיים בקיבוץ, הכניסה אל לב ליבן של הקהילות החרדיות, ועל הרגעים שעברנו בדרך, האבסורדים, המצחיקים והמרגשים.
קראו אותו כל גווני הקשת הישראלית. עדן הראל המליצה עליו, יובל דיין ואפילו ברי סחרוף. ההד שהוא עשה בעולם הדהים אותי. כי מובן שהחוזרים בתושבה מצאו עצמם כמעט בכל פרק, אבל רבים אחרים היו מרותקים לגלות את המסע המורכב והמפרך שהחל בעצם אחרי הבחירה להפוך לדתיים.
הספר השני
"בת הדיין" הוא רומן נוגע ללב על מושבניק חילוני ובת השכנים של משפחה חרדית שעוברת לבית ממול. רחל, ביתו של דיין חשוב בבית הדין, צנועה וסגורה עוברת למושב וכפיר מושבניק חילוני לפני גיוס המחפש את הקצוות של עצמו והעולם. ספר המביא את שני העולמות, החילוני והדתי בצורה גלויה על כל היופי והאתגרים. שתי דמויות מופלאות, מורכבות המוצאות שהן קשורות זו בזו.
ממש כמו שני העולמות של חוזר בתשובה. שתי דמויות הן שני העולמות שלי.
הספר "נקי" ומתאים לציבור הדתי.
הספר זכה לשבחים רבים וכיום מוצג על הבמות ברשתות הספרים הגדולות סטימצקי וצומת ספרים.
האם החוזרים בתשובה הגיעו אל המנוחה והנחלה?
אנחנו בדרך, צועדים צעד ועוד צעד, בונים בהדרגה קרקע להניח עליה את הצעד הבא.
עושים טעויות. נופלים וקמים.
ולכן ארגון "ביחד" אשר שם לו למטרה לאחד את החוזרים בתושה, לתת להם דרך, חשוב וקריטי מאין כמוהו! לא רק לחוזרים הוותיקים, אלא גם לאלו החדשים, על מנת שיהיה מענה נכון, וחזק דיו.
כי בשונה מהחרדים והציונות הדתית אין משבצת אחת מוגדרת אשר מתאימה לחוזרים בתשובה. חילוני גמור שהפך לדתי הוא הגדרה חדשה בעולם
ולכן המענה חייב להמציא עצמו מחדש.
ישנו צורך כמעט בהול ליצור מציאות חדשה שתתאים.
קהילות של חוזרים בתשובה יוצאות מתוך מקומות שלא הרגישו בהם שייכים ומתקבצות יחד לדבר חדש.
לבשורה חדשה. לחינוך חדש שמותאם לבריאה החדשה שהם.
אנחנו שבים לאט, בהתרגשות, לאוצרות שלנו, אלו שחשבנו שצריך לזנוח כאשר נכנסנו להיכלה של תורה.
אנחנו משלבים אותם בתוך הקודש. את האומנות, הכתיבה, ההדרכה, היזמות, התנועה, המוזיקה, המקוריות, האותנטיות, האש והלב הכל חובר יחד לשיר חדש. השיר שלנו.
את התוצאות של התהליך הזה עדיין לא ניתן לראות בבירור, הוא עדיין נבנה,
עדיין מחפש את הדרך, מגשש את מקומו בעולם התורני.
אבל אני לא דואגת, אנחנו שעזבנו הכל, שינינו את חיינו מקצה לקצה למען שמו באהבה,
אני בטוחה שהוא ולא אחר ינחה אותנו לקום הכי טוב עברונו.
כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.
גליה הנוקד, מורה לאומנות באולפנת 'עתיד- בת עמי'
ומחברת שני רבי מכר