כנשר על גוזליו – אסף רצון

הרב מרדכי אוירבך זצ"ל רבה של קהילת אביר יעקב בתל אביב, בנו של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל

 שבת קודש, פרשת האזינו

זמן רעווא דרעווין בביה"ח איכילוב בתל אביב. סביב מיטתו של הרב היו עשרות בני משפחה ותלמידים. המדדים כבר צנחו כולם, ורק הלב – אותו לב שהכיל כל כך הרבה לבבות אחרים – המשיך לפעום חרישית.
כולם שרו שירים של סעודה שלישית שהוא כל כך אהב, ורק שירה הייתה שם. בלי דיבורים. הרב לא יכול היה לסבול שאנשים מדברים בזמן שיש ניגון באוויר.
וכך, במשך 45 דקות, מהשעה 17:45 ועד השעה 18:30, כולם שרים, והרב – נושם את נשימותיו האחרונות, מתענג על השירה הזו שממלאת את בית החולים, בלב תל אביב.
האמת, הייתה לי הרגשה שהוא יעזוב אותנו בשבת. למה?
כי בכל השבוע האחרון לחייו, הנשמה שלו הייתה תלויה בין שמים לארץ, והייתה לי הרגשה שכשתגיע שבת קודש, נועם הנשמות, הוא פשוט יידבק בה.
הגמרא אומרת שתלמידי חכמים הם בחינה של שבת.
והרב היה בחינה של שבת.
כולו קודש. כולו תורה. כולו דביקות בבורא יתברך. תמיד.
גם כשהיה עסוק בעולם הזה, באנשים, בקהילה – הוא תמיד, אבל תמיד, היה מחובר.
זכיתי להיות ליד הרב הרבה שעות. בתור בחור צעיר, שימשתי אותו כמעין משב"ק, וגם לאחר החתונה והמעבר לירושלים, זכיתי לקבוע איתו חברותא של פעם בשבוע, במשך למעלה מעשר שנים. יצא לי לראות אותו באלפי סיטואציות שונות ומשונות – מישיבה בשורה הראשונה במזרח עם רבנים ואדמו"רים, ועד שיחה עם חילוני באמצע רחוב הירקון בתל אביב. הייתי עד למאות שיחות טלפון – מעסקנים שהתקשרו מבוהלים לגבי מה שיהיה כתוב מחר ב"יתד נאמן" לגבי נושא ציבורי כלשהו, ועד לאלמנה שלא יודעת איך לטפל בבן שלה.

בכל המצבים הרב היה בבחינה של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". מה הקב"ה רוצה במצב הזה?

זה היה הרב שלנו.
זה היה הרב שליווה מאות ואולי אלפי אנשים שונים ומשונים מכל קצוות הקשת, רובם בעלי תשובה.
בפרשת האזינו, בה הסתלק לשמי מרומים, נאמר:
"כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו".
אומר רש"י הקדוש במקום, שכל העופות מפחדים מהנשר שעף מעליהם, אז הם אוחזים את בניהם בציפורניהם, ומחביאים אותם מהנשר שמרחף מעל.
אבל הנשר לא מפחד מאף ציפור, אז הוא מעלה את הגוזלים שלו על הגב, שירכבו עליו.
אבל איך הגוזלים של הנשר הגיעו אל הגב שלו? האם הנשר בעצמו הרים אותם לשם?
אומרת התורה: "יפרוש כנפיו יקחהו" – הנשר פורס את הכנפיים, ועושה לגוזלים כבש לעלות בו.
כך היה הרב שלנו.

כמו הנשר, הוא לא פחד מאף אחד. ממרום מושבו בעיר תל אביב הוא לא עשה חשבון ל"שטאנץ" החברתי שמאפיין מקומות אחרים. 

הוא אמר לי פעם שככה נוח לו, לא להרגיש "מחויב" לכל מיני גינונים ונימוסים.
וכך הוא גם לימד אותנו.
לחשוב בצורה עצמאית, ביקורתית, לגלות את הדרך שלנו בלימוד התורה והיראה.
הוא לא הרים אותנו על הגב שלו, אלא פרש כנפיים, והכין לנו את הכבש כדי לעלות מעלה.
אני זוכר שלפני כ־20 שנה יצא ספר שדי החמיר בנושא הלכתי מסוים, והספר הזה מאוד התקבל בציבור החרדי. הלכתי לשאול את הרב מה לעשות, והתשובה שלו הייתה כזו:
"אני יודע שפלוני (איש חשוב) לא זז בלי הספר הזה" ואז הוסיף בקריצה "אבל צריך להפעיל את השכל…".
את התופעה הזו ניתן לראות כשמסתכלים על החתך העצום של האנשים שסביבו.
לא רק אלו שהתקרבו אליו והתחממו לאורו, אלא אפילו תלמידיו הקרובים ביותר – אלו שחזרו בתשובה, הגיעו כל אחד למחוזות שונים : אברכים ליטאים, חסידים, בעלי בתים, מוזיקאים, כובשי גבעות ועוד.
מה הסוד מאחורי זה?
ובכן, הרב גילה לנו פעם את התשובה בעצמו.
בוקר אחד, בשיעור הנצחי בחומש ומשנה ברורה אחרי התפילה הגענו לאיזשהו רש"י בחומש, שמביא מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בפירוש הפסוק.
הרב עצר רגע, חשב, ואז שאל אותנו כך:
הרי הש"ס מלא במחלוקות של רבי מאיר ורבי יהודה. הן מפוזרות בכל מקום, אבל שניהם הרי היו תלמידיו של רבי עקיבא.
אז איך יכול להיות ששניהם למדו אצל אותו רב, ובכל זאת מכל אחד יצאה תורה אחרת?
אף אחד מאיתנו לא ענה.
ואז הרב המשיך וענה כך:
אם הרב הוא רב "קטן", אז ממילא התורה שלו "קטנה", ואז כל התלמידים שלו יוצאים אותו דבר. אין מקום לעוד דברים.
אבל ככל שהרב הוא רב יותר "גדול", ככל שהתורה שלו יותר רחבה ועמוקה, יש בה הרבה גוונים ורבדים, אז ממילא התלמידים שלו יוצאים שונים.
אני זוכר את עצמי חושב באותם רגעים שאמנם הרב התכוון לשבח את רבי עקיבא, אבל בעצם זה כל כך מתאים לו בעצמו.
והנקודה הזו חשובה לאין ערוך עבור בעלי תשובה, כי כל אחד מאיתנו הגיע עם העולם העשיר שלו, כל אחד בתחום שלו, והיינו חייבים את הרב שיוכל להכיל אותנו, עם כל הגוונים, עם כל הצבעים ועם כל הייחודיות שלנו.
חז"ל אמרו "עשה לך רב והסתלק מן הספק", ומי יותר בעל ספיקות מאשר בעל תשובה, שבתחילת דרכו הוא לרוב מבולבל לגמרי (גם אם הוא חושב שהוא לא…).
המעבר הזה בין חול לקודש הוא בכלל לא פשוט. כל העולם הקודם שלך מתערער, ועדיין לא בנית לעצמך את העולם החדש.
זהו מצב רגיש מאין כמותו, וצריך המון חוכמה כדי לדעת לעשות את זה נכון.
וזו הייתה הגדולה של הרב, בעיקר אם באת עם רצון לקבל ממנו באמת.

מצד אחד הוא היה "מקצץ" לך את הדמיונות ומנמיך את האורות.
אתה ב"אורות גבוהים"? גילית את האור ובא לך "לשנות את העולם"?
קודם כל קצת ענווה.
תירגע. תנשום עמוק, שב, תלמד.
קצת גמרא, קצת הלכות, קצת השקפה. אחר כך נדבר.
הרב כל הזמן דיבר על הצורך להיות נורמלי. לפני הכול להיות בן אדם.
מצד שני, הוא מאוד נזהר לא "לכבות" את האש של התלמיד, אלא להיפך – לטפח ולרומם את הכישרון ואת הייחודיות שלו, ולכוון אותו בדרך המיוחדת שלו בתוך התורה הקדושה.
לרב היה כישרון אדיר להחזיק את האיזון הזה, האיזון הכל כך חשוב ונצרך הזה, ובעיקר לבעלי תשובה – ה"נרמול" מצד אחד, והחופש המחשבתי והיצירתי מצד שני.
ואולי זו אחת המתנות הגדולות ביותר שהוא השאיר לנו.
לא רק תשובות, לא רק שיעורים, ולא רק דרך בלימוד.

אלא דרך חיים, דרך חשיבה, ואומץ למצוא את התשובות בעצמנו.

הוא נתן לנו שורשים – אבל הוא גם פרש לנו כנפיים.
כנפיים שמצד אחד סוככו עלינו כמו אבא רחום,
ומצד שני הן היו עבורנו הכבש לעלות בו בדרך העולה אל בית השם.
יהי זכרו ברוך.