מסע התשובה שלנו לא התחיל מתכנון מוקדם או מחיפוש רוחני מסודר. הוא התחיל באמצע החיים, בהפתעה גמורה.

אני, לעומת זאת, פניתי לעולמות הלימוד והחשיבה. למדתי לתואר ראשון במדעי החברה ופסיכולוגיה, מתוך סקרנות להבין תהליכים אנושיים, נפש, חברה וזהות. גדלתי בבית מסורתי, עם חיבור טבעי למסורת ולערכים, אך עם השנים ובעיקר בעקבות לימודים במסגרות חילוניות הזיקה לדת התרופפה מעט, לא מתוך התנגדות אלא מתוך מרחק שנוצר בשגרת החיים.

הבית שבו תומר גדל היה חילוני יותר באופיו. המסורת נוכחה בנקודות מפתח קידוש, ליל סדר, חגים אך לא הרבה מעבר לכך. ובכל זאת, למרות ההבדלים בין הבתים והרקע, שניהם היו בתים חמים, יציבים ומלאי אהבה. בתים שנתנו ביטחון, הקשבה ותחושת ערך יסודות שעליהם יכול אדם לצמוח, לשאול, לחפש וגם להשתנות.

המפגש עם עולם התורה לא ביטל את העבר של אף אחד מאיתנו, אלא חיבר אותו מחדש למקום עמוק יותר. הספורט, האקדמיה, הבית והדרך כולם הפכו לחלק מסיפור אחד, של צמיחה, חיפוש משמעות ובחירה מנצחת באמונה היהודית  התמימה והיפה.

היינו יחד כבר שמונה שנים. אני בת 22, תומר בן 26, ושנינו עוברים טלטלה – כל אחד בתוך ביתו, אך באותה תקופה ממש.
אצלי זה הגיע בשבת אחת מטלטלת: אחותי בת ה־17 נפצעה אנושות בתאונת דרכים, יחד עם חברתה הטובה עטרה עטיה ז״ל. הן פונו במסוק לבית החולים, והרופאים לא נתנו סיכוי. מתוך בלבול ותמימות, נסענו בשבת לרבי דוד אבוחצירא שליט״א, מתוך תחושת פיקוח נפש. הוא אמר לנו: “צריך הרבה קבלות”.

אני זוכרת איך ביקשתי מאחי לעצור בקניון – חשבתי על “קבלות” במובן הכי פשוט :זארה, קסטרו… והוא חייך ואמר: לא קבלה כזו. קחי על עצמך משהו קטן, שתוכלי להתמיד בו.
ידעתי ששבת היא יסוד ביהדות – אז קיבלתי על עצמי דבר אחד בלבד: רק לא לנסוע בשבת. לא יותר מזה.

72 שעות של מאבק על החיים. עטרה ז״ל נפטרה, ואחותי סיון – כנגד כל הסיכויים – נשארה בחיים, בזכות האמונה החזקה של אמי.אך ללא הכרה. הרופאים ניבאו עתיד קשה.
ובאותו זמן ממש, אצל תומר – אביו מאובחן עם סרטן ריאות גרורתי. נותרו שלושה חודשים, אמרו הרופאים. עולם שלם קורס.

המשפחות שלנו התרוצצו בין בתי חולים, ימים ולילות. ואז זה קרה: ביום שבו אביו של תומר נפטר – אחותי פקחה עיניים. היא התעוררה מהקומה והחלה מסע שיקום ארוך.
שם, בלי הצהרות גדולות, האמונה התחילה להכות שורש.

תומר ואני המשכנו להתחזק, כל אחד בדרכו.  אחרי  שנת האבלות התחתנו, וידענו שלא נוכל לשמור את האמת הזו רק לעצמנו.
תומר התחיל למסור שיעורי תורה לנערים – עם סנוקר ופיצות בסוף. והוא ביקש ממני להצטרף ולמסור שיעורים לנערות. פחדתי. אמרתי לו שאין לי מספיק ידע.
הוא שאל אותי שאלה אחת: “את אוהבת את ה’?”
עניתי שכן.ברור!!
“אז תלכי לספר להן כמה את אוהבת את ה’. זה מספיק.”

וכך התחיל משהו קטן, ופשוט, ואמיתי.
עם השנים הקשר העמיק. ליווינו את הנערים והנערות, פתחנו בית ולב, שמחנו בכאבם ובשמחתם. הם גדלו, לחלקם עשינו להם שידוכים זה עם זו–  רובם התחתנו. ונולדו ילדים.
רק בדיעבד הבנו: נולדה קהילה.

מתוך צורך צמחו מסגרות: בית כנסת, תפילות נץ, גני ילדים, תלמוד תורה לבנים ובית יעקב לבנות. קהילה של בעלי תשובה בלב הפריפריה.
קריית שמונה היא בית – עיר קטנה, עוטפת, שקטה, עם טבע וציוץ ציפורים. לא היה בה שפע של תכנים תורניים או תרבותיים, אז יצרנו אותם בעצמנו: הרצאות, ערבי גיבוש, חגים, חסד, חוגים. לא מתוך אידיאולוגיה – מתוך חיים.

ואז הגיע הפינוי.
הקהילה התפזרה לכל הארץ. תומר יצא למילואים, ואני נשארתי לבד עם הילדים, מחפשת ביטחון. הרגשנו עקורים.
כשהבנו שזה לא זמני, חזרתי ללמד בזום – זה החזיק כמה חודשים.

בינתיים, בירושלים נחשפנו לעולם אחר: שפע. תרבות, חוגים, הצגות, מסגרות, ״עולם האפשרויות״. מצד אחד – מרגש. מצד שני – ריק בלב.
אחרי שנה וחצי של החזקה חזקה, קרסתי. תומר נפצע פעמיים בעזה וחזר ללחימה. העומס, חוסר הוודאות, הנתק – הכול הצטבר.

ביולי חזרנו הביתה. עיר פצועה, שוממה. חנויות סגורות, גני משחקים ריקים, עצב באוויר.
לאט־לאט, דרך תפילות, שבתות, לימוד וחינוך – הקהילה חזרה ונבנתה. אבל הידיעה מה “אפשרי” בעיר גדולה, הפכה את החסר למוחשי יותר.

ובכל זאת – נשארה ההודיה.
על קהילה שעומדת בגאווה. על עשייה. על “ביחד” שמחזיק גם כשקשה.
אני מאמינה שיום אחד נביט אחורה, ונבין עד כמה עברנו, כמה אנחנו חזקים, וכמה תחושת השייכות והקהילה הצילה אותנו – שוב ושוב

כל המהות שלנו והשליחות שלנו מתבססת על קירוב.
חלקם בעלי תשובה וחלקם  בתהליך של התקרבות לבורא בשלב כזה או אחר.

קצת מהתלמוד תורה והקהילה בקרית שמונה