חודש טוב ומבורך חברים יקרים!
בשעה טובה התחלנו את חודש ניסן, חודש הניסים והגאולה.
בשבועות האחרונים נכחנו והתקדמנו במס' מישורים מעניינים. דומני שהקב"ה הועיד לנו אבני דרך מעניינות שמבלי משים לב, ששוזרות בזו אחר זו את סדר היום הלאומי מתוך אוריינטציה של בעלי תשובה.
סדר היום החדשותי, טס לכולנו ב-200 קמ"ש. ניכר כי חזרנו לימי המחלוקות הקשים ערב המלחמה, שמלווים בהתגברות המתח עם התחדשות הלחימה, הכמיהה לשחרור חטופינו והחלמת פצועינו, אתגרי היישוב מחדש בצפון ,יוקר המחיה המאמיר. כל זאת יחד עם עומס ההכנות לפסח, לא מותיר הרבה מקום לחשיבה והגות מעבר ליומיום התובעני.
לעיתים נדמה כי אנו צריכים להשקיע מאמץ כדי לראות גם את חצייה השני של הכוס. תחושת רוממות של כתיבת פרק היסטוריה משמעותית בגאולת ישראל, התחזקות רוחנית שמעולם לא נראתה בעבר, מכל קצוות העם, הארץ והעולם. שיח יהודי על תפילה, דיבור עם השם, התחזקות במצוות של חטופים, משפחותיהם, חיילים, פצועים, תושבי אזורי הלחימה וכלל עם ישראל קונים מקום של כבוד והערכה בתקשורת, מתוך זווית מובילה, לא מתנצלת, טבעית ופשוטה כאילו תמיד נכחה כאן מקדמא דנא.
מה צפויות להיות ההשלכות על התלמידים והוריהם בחינוך הכללי? זוהי שאלה שכבר נוכחת במוסדות החינוך (ע"ע אירוע התפילין בבי"ס 'אוהל שם' ברמ"ג). כיצד זה משפיע על עוגני מסחר, על התקשורת, על התרבות ועוד ועוד. מי שמנקה את עדשות משקפיו, שם לב לתהליכי העומק שאט אט מבצבצים כעובדות חדשות בשטח.
את רוח הדברים הנ"ל נשאתי בכינוס בתחילת החודש, של מס' ארגוני עשייה חרדיים. חשבתי לתומי, כי הם ברורים למרביתם, ולמי שאינו כך, ודאי ישמח להתרגש ולהתמקד בצדדי הגאולה ההולכים ומתגלים.
להפתעתי הרבה אני חייב לציין, דבריי נתקלו (מרובם, לא כולם) מכתף קרה, לא מתרגשת, לא מתעניינת, לא מתרשמת. יתר על כן, כאילו ציור האירוע בצבעי גאולה, הינו מושג מחוץ לתחום השיח הלגיטימי. למעשה בדיוק הפוך – הובהר לי ונומק ע"י אדם שאני מעריך את עמדתו והגותו, כי חומות החברה החרדית נבנו ונועדו כדי לייצר מסך מהציבור הכללי. עוד הוא הוסיף – כי זוהי בעצם מהות הגדרת החרדיות = התבדלות.
ברור לי שלא כלל המנעד החרדי הוא אכן כזה. לא דומים החסידים לליטאים ,לא הספרדים לנטורי קרתא או לפלג הירושלמי וכו'. אבל לכולא עלמא אנו עדים בעת האחרונה לשיח הולך ומקצין, הולך ומתרחק שבין החברה החרדית לכלל ישראל. אינני מאשים ואינני מצדיק, יש סיבות ונימוקים לכך. את חלקן אני יודע, ואת חלקן אני משער.
דבר אחד לי, כבעל תשובה - ברור כשמש בצהריים. אני לא שם. אני בהחלט רואה עצמי כאדם חרדי ובעל תשובה, ויחד עם זאת רואה עין בעין את מאמצי העולם הישראלי. להילחם, לייצר כלכלה ובריאות, חינוך ובניין תשתיות, לשאת בנטל הפצועים, המילואים, נשים שמחזיקות לבדן את ביתן חודשים. מעל הכל, חסרה רוח הסולידריות, חסר הרצון, האכפתיות והשותפות מכלל בית ישראל. אינני מבקש להכריע מה יוחלט בקרב גדולי ומנהיגי הרוח. אלא מצביע על שיח שחסר, על אי הרגשת שותפות אמת אותנטית עם כלל ישראל. ובעצם למה?
לפני שבועיים השתתפתי בכנס החרדים והישראליות של אוניברסיטת חיפה, שעסק ברובו בסוגיית הגיוס. נאמרו בו דברי טעם לצד דברי חוסר טעם (נפתלי בנט לדוגמא). הצגתי מס' טיעונים פשוטים ומרכזיים:
א. לצה"ל ישנה אחריות מלאה על כך שאין בשורותיו חרדים כפי שהיה רוצה. הרי בשם הגדרות מגדר ושיויון של היוהל"מית נעצרו הליכי שילוב ראויים שהיו במסלול הצלחה (ע"ע שח"ר כחול ופיטורי הרב ראב"ד ב-2012). צה"ל הקטין עצמו באופן מודע בשנים האחרונות ולא היה זקוק ובטח ללא מוטיבציה לשילוב אמיתי של ציבור חרדי באופן הולם, מותאם וישר. אם צה"ל מעוניין באמת בעת הזאת בגיוס חרדים, יואיל נא לכוון למכנה המשותף הרחב ביותר של צבא יהודי, קרי התנהלות כצבא יהודי אמיתי.
ב. בו זמנית תבעתי מחבריי החרדים באולם, יושרה, כנות , אמת. האם באמת כלל בחורי הישיבות לומדים כהלכה? נתונים (שאינני יודע את מהימנותם המדוייקת) מצביעים כיום על לפחות שליש שאינם כאלו (ישנם אף נתונים שמורים על אחוז גבוה מכך). האם אנו מעוניינים לעודד בינוניות, אנוכיות, וחוסר מעש ותרומה ?
ג. ביקשתי להעמיד נק' מבט נוספת. האם האירוע שבו מדינת ישראל, שעד היום דחקה את הציבור התורני למרמס, קוראת כיום ציבור זה ולהיכנס למשא העשייה – היא לא בחינת בשורה? מה המשמעות רחוקת הטווח של מהלך כזה יכולה להיות? אם נעצום עיניים ונדמיין עם שמונהג מדינית, כלכלית, וצבאית ע"י ציבור ירא שמיים ותורני – היא לא משאלת לב שלנו? האם זו אינה התקדמות משמעותית של גאולת ישראל? האם לא כך שרטט בפסיקותיו הרמב"ם, וכך היה בתקופת נביאי ישראל?
הדברים יש לומר, נפלו על אזניים כרויות וזכו להתייחסות חמה והתלהבות (ממש מחיאות כפיים וכו'..). לא כי נהגה בדבריי רעיון מבריק מחוץ לקופסא. ממש לא! אלא רק כי נאמרו דברים פשוטים , טבעיים ואמיתיים ומהלב. כדי לומר אותם, צריך פשוט להרגיש מחובר ואוהב את שני צדדי המתרס. להכיר את שני הצדדים. את הקשיים, האתגרים, הטענות באופן כנה, לא סטיגמתי ומתלהם.
עם ישראל צמא היום ללב המאוזן הזה. ללב המפשר הזה. ללב האמיתי שפשוט מוכיח בטבעיות וענווה כי אין סתירה, כי אנו עם אחד, שחייב להמשיך להיות אוהב ומלוכד. פשטות, תמימות ואהבת ישראל.
ציבור אחד בישראל, נולד למציאות הזאת, עבר את מסלול ההכשרה הזה , נולד פעמיים בחייו בקושי ובעמל. בלידתו הביולוגית להוריו, ובלידתו הרוחנית לאלוקיו.
רוב בעלי התשובה לא מעריכים את עצמם ואת המתנה הגדולה שהקב"ה טבע בהם לתת לעם ישראל. אנו עסוקים בענייני שעה, בהחזקת ראש מעל המים, עם קשיי הפרנסה, גידול המשפחה, חיפוש אחר רב וקהילה, מאמצי היטמעות מושלמת בחברה החרדית, או לחילופין מאבקי תביעה להכרה ושיווין ברשות המקומית הכללית.
נראה כי מסעותינו לא תמו, ושלקב"ה יש תוכנית עבודה גדולה עבורנו.
יהי רצון שנזכה לחג חירות אמיתי של חיבור פנימי ,
ושנזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים כולנו יחד בירושלים בעוד שבועיים.
לחצו כאן לתגובה למאמר
